ויכמן ואח' נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ-הנה"ח

פסק דין

לפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975. עניינה שתי תאונות דרכים בהן היו מעורבים התובעים יחד, וכתוצאה מהן נגרמו להם נזקי גוף כנטען בכתב התביעה.

התובעים הם בני זוג. התאונה הראשונה התרחשה ביום 9.3.05 כאשר התובע נהג ברכב מ.ר. 9137604 אשר היה מבוטח אצל נתבעת 1 כאשר רכב אחר פגע ברכב בעוצמה. (להלן התאונה הראשונה). התאונה השנייה התרחשה ביום 11.8.06 כאשר התובע נהג ברכב מ.ר. 9137604 אשר היה מבוטח אצל נתבעת 2 כאשר רכב אחר פגע ברכב בעוצמה. (להלן התאונה השניה). בשתי התאונות נהג התובע 2 ואילו התובעת 1 הייתה נוסעת.

הנתבעות אינו מכחישות את קיום הכיסוי הביטוחי, על כן פסק דין זה יעסוק במחלוקות הבאות: שיעור זכאותו של התובע לפיצוי בהעדר נכות רפואית כדין. שיעור נכותה הרפואית והתפקודית של התובעת כתוצאה מכל אחת מהתאונות. אומדן הפיצויים לתובעת כתוצאה מכל אחת מהתאונות.

בבית המשפט נחקרו: מומחה בית המשפט, התובעת והתובע. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. התובע העיד כי לאחר התאונה הראשונה לא פנה לטיפול רפואי למרות כאביו, ואין כל מסמכים רפואיים בזיקה לתאונה הראשונה. באשר לתאונה השנייה העיד כי הוא תובע בעבור הוצאות רפואיות שהיו כאשר צרף את הקבלות.

בהעדר ראיות נוספות ולאחר עיון בתצהיר עדותו הראשית על נספחיה, אני סבור כי יש מקום לפסוק לתובע 1 פיצוי בעבור ראשי הנזק : כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעה בלבד בזיקה לתאונה השנייה. לאחר התאונה הראשונה לא נזקק התובע לטיפול רפואי, התובע העיד כי אין בידו מסמכים רפואיים. לפיכך בהעדר נזק רפואי, בהעדר ראיות על נזקים אחרים, מצאתי לנכון לקבוע פיצוי בגין התאונה הראשונה ברכיב כאב וסבל בלבד בסך של 500 ₪. באשר לתאונה השנייה, לאחר עיון בתיעוד הרפואי שהומצא בהתחשב בהוצאות נסיעות ומשככי כאבים אני פוסק לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪ בגין התאונה השנייה.

התובעת 2:

הנכות הרפואית:

כתוצאה מהתאונה הראשונה פונתה התובעת לבית החולים "לניאדו" שם תועדו תלונותיה בגין כאב צוואר וגב עליון. בוצעו צילומים אשר אובחנו כתקינים והתובעת המשיכה מעקב רפואי במסגרת קופת החולים. הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה ולרפואה משלימה . בוצע בירור במסגרת בדיקת EMG של הגפיים העליונות ובדיקת CT של עמ"ש הצווארי.

כתוצאה מהתאונה השנייה פונתה התובעת לבית החולים "בלינסון" שם תועדו תלונותיה בגין כאב גב תחתון. בוצעו צילומים של האגן והחזה אשר פוענחו כתקינים והתובעת המשיכה מעקב רפואי במסגרת קופת החולים. הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה, בוצע בירור במסגרת בדיקת MRI של עמ"ש צווארי ובדיקת אולטרה-סאונד של הצוואר.

בית המשפט מינה את ד"ר יורם אנקשטיין, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר בדק את התובעת בעקבות שתי התאונות ציין בפרק: "דיון ומסקנות" כי כאבי הצוואר לא תועדו במיון לאחר התאונה השנייה אולם תועד בזיקה לתאונה הראשונה. הגבלה בטווח תנועות עמ"ש צווארי תועדה במספר ביקורים לאחר התאונה הראשונה. עיקר בירור באמצעות בדיקות הדימות בוצעו בזיקה לתאונה הראשונה . המומחה הכיר בקשר הסיבתי בין תלונותיה של התובעת לבין שתי תאונות הדרכים, וכן קבע כי לתאונה הראשונה משקל רב יותר מאשר לתאונה השנייה.

המומחה מצא כי התובעת סובלת מהגבלה זעירה בטווח התנועות עמ"ש צווארי. הבדיקה הנוירולוגית המוטורית נמצאה תקינה.

המומחה מציין כי מצא ירידה בתחושה באצבעות 4-5 של כף יד ימין, אולם לא מצא בבדיקה הגופנית סימנים קליניים לגירוי שורשי הצוואר, או לחץ על המקלעת הבריכיאלית או כליאה של העצב האולנרי במרפק. בדיקת ה-EMG שבוצעה לא צינה ערכים מהיד השמאלית לצורך השוואה ואילו בדיקת MRI אובחנה כתקינה.

המומחה קבע כי כתוצאה מתאונות הדרכים נותרו בתובעת נכויות רפואיות אורתופדיות צמיתות בשיעור כולל של 5% לפי סעיפים 37 (5) א' חלקי, המורכבת מנכות של 3% ביחס לתאונה הראשונה ומנכות של 2% ביחס לתאונה השנייה. המומחה סבור כי לא נותרה נכות נוירולוגית וכי לא אושרו חופשות מחלה המצדיקות קביעת נכויות זמניות. עוד ציין המומחה כי הוא מוצא קשר ישיר בין תלונותיה של התובעת לבין התאונות ואינו צופה שיפור או החמרה בבעיות האורתופדיות בזיקה לתאונות. המומחה השיב על שאלות ההבהרה שנשלחו לו על ידי ב"כ התובעים ולא שינה ממסקנותיו.

ד"ר יורם אנקשטיין נחקר על חוות דעתו. העיד כי אחד הממצאים הוא רדיקולופטיה צווארית כרונית קלה ונירופטיה אולנארית בגובה המרפק. המומחה הסביר כי הממצא בדבר רדיקולופטיה צווארית כרונית קלה, זהו מצב שיש בעיה בשורש עמוד השדרה הצווארי. מכה פתאומית יכולה לגרום לממצא כזה. המומחה העיד כי לתובעת עובר לתאונות לא היה כל עבר רפואי ביחס לצוואר. המומחה הסביר כי ממצא של רדיקולופטיה צווארית יכול להסביר תלונות של נימול באצבעות. המומחה הסביר כי הממצא הוא למעשה סימפטום שצריך להיות מלווה בפתולוגיה מבנית בעמ"ש אשר לא נמצאה בבדיקות CT או MRI. כמו כן הסביר כי הממצא של רדיקולופטיה צווארית מהווה בעיניו חשד לבעיה בשורש משורשי הצוואר, ממצא זה לא תמיד יש לו חשיבות מבחינה רפואית , זאת אומרת אם בזמן הבדיקה הגופנית של התובעת ומתוך התלונות אין התאמה לממצאי הרדיקופלטיה הצווארית אזי אין פגיעה בעמ"ש צווארי.

המומחה הסביר כי הממצא השני שאובחן בבדיקת ה-EMG הוא הנירופטיה אולינארית, בעיה בעצב שעובר באזור המרפק, לחץ בחלק הפנימי של המרפק אשר יכול לעורר תחושות נימול באצבעות הרביעית והחמישית ואלו גם תלונותיה של התובעת, ועל כן תלונותיה וכאביה של התובעת בעניין תחושת הנימול באצבעות אינן נובעות מבעיה של עמ"ש צווארי אלא ממצב של כליאה של העצב האול נארי במרפק המדבר על נימול של אצבעות 4-5. המומחה הסביר באריכות כי תחושת הנימול באצבעותיה, על אף שהן יכולות להיות תוצאת צליפת שוט, אצל התובעת הן לא בזיקה טראומטית אלא פתלוגיה שנמצאה בבדיקת EMG שאינה על רקע טראומה.

המומחה הסביר כי גם אם הייתה זיקה בין תחושת הנימול לתאונה גם אז לא היה מקום לקבוע נכות נוספת הואיל ומדובר בירידה בתחושה ולא בחסר מוטורי. אין דלדול שרירים ומדובר בתלונות סובייקטיביות שאינן מהוות קביעת נכות.

המומחה העיד כי תלונות בדבר כאבי ראש שכיחות בפגיעות מסוג צליפת שוט. המומחה העיד כי קיימת בליטה אצל התובעת מאחורי הצוואר בקוטר של 1 ס"מ מאחורי אוזן ימין.

התובעת טוענת כי המומחה הרפואי קבע הנכות אך ורק לגבי ההגבלה בטווח תנועות הצוואר. התובעת טוענת כי ממצאי בדיקת ה-EMG קבעו כי התובעת סובלת מרדיקלופטיה צווארית וכן מסימני נזק שורשי מימין בפיזור C7 C8 עם רדימות באצבעות 4-5. התובעת טוענת כי המומחה התעלם ממצא זה. בנוסף, טוענת התובעת כי היא התלוננה על כאבי ראש כתוצאה מהתאונות וגם המומחה אישר כי כאבי ראש שכיחים לאחר טראומת צליפת שוט. עובר לתאונות כלל לא סבלה מכאבי ראש. כמו כן, מוסיפה התובעת כי המומחה אישר כי בפגיעות מסוג צליפת שוט קיימת תופעה של נימול באצבעות ועברה הרפואי נטול כל תיעוד אודות הפרעה זו.

מנגד טוענת הנתבעת 1 בסיכומיה כי, עמדת המומחה ברורה היא, כי רדיקלופתיה יכולה להיגרם משורה ארוכה של פתולוגיות שונות, שלא נמצאה התאמה בבדיקות דימות אחרות אצל התובעת לממצא זה ועל כן אין המדובר בפגיעה צווארית. תחושת הנימול אותו חשה התובעת מקורה בעצב כלוא באזור הפנימי של המרפק ואולם אין בין זה לבין התאונה כלום ולמעשה לא מדובר בממצא שניתן לשייכו לתאונה שכן אין המדובר בפתולוגיה טראומטית. גם אם היא הייתה קשורה לתאונה עדיין לא היה מדובר בתוספת שיעור נכות. הנתבעת 1 טוענת כי בגין התאונה הראשונה יש מקום לקבוע רק 3% נכות רפואית בגין הגבלה חלקית בתנועות ומשכך אין היא בעלת מאפיינים תפקודיים כלל.